גירית הדבש
 
 
צילום אבנר ולדמן
 

                  

שמה הלטיני של גירית הדבש הואMellivora capensis , ופירושה: "אוכל הדבש של הכף (cape)". בשנת 1776 היא תוארה לראשונה באזור כף התקווה הטובה בדרום אפריקה ומכאן שמה. מוצאן כאמור באפריקה, המזרח התיכון והודו.

אורך הגוף של גירית הדבש הוא כ- 80 ס"מ בממוצע ואורך זנבה  כ- 30 ס"מ. הנקבות קטנות עד פי שתיים מהזכרים. גופה בצבע שחור, ולרחובו פס לבן, המתחיל מעל העיניים ומסתיים בקצה הזנב. צבען של גיריות הדבש משמש לאזהרת טורפים
אחרים.
גירית הדבש מסוגלת לטרוף נחשים ארסיים ביותר, שרעלם ממית בעלי חיים אחרים (כולל בני אדם) בדקות ספורות. מתברר כי היא בעלת עמידות לארס. גירית שהוכשה בפניה על ידי רב פתן מלכותי, הראתה סימנים של כאב רב, אך התאוששה לאחר חמש שעות בלבד. חסינות זו יכולה גם להתפתח עם הזמן כתוצאה מחשיפה ממשוכת לכמויות קטנות של ארס נחשים, עקרבים ודבורים. בטבע ניתן בדרך כלל להבחין באימהות שמונעות מגורים צעירים לצוד נחשים ארסיים עד שהן בטוחות שיש להם את הכישורים המתאימים. על אף העובדה שיש לה חסינות מפני עקיצות של דבורים, בעבר כבר נמצאו כמה מהן עקוצות למוות בכוורות, במיוחד בכוורת חקלאיות.  לגירית הדבש יש מספר טכניקות להגן על עצמה, ביניהן נשיכה, הכאה בעזרת  הטפרים והפרשת חומר מצחין.
הגירית מוזכרת בספר השיאים של גינס 2004 כבעל החיים האמיץ ביותר. קשה להאמין, אבל בשל עורה הרפוי והגמיש היא מסוגלת לנוע בתוכו בחופשיות, ולהשתמש בכפות ידיה בצורה מגוונת מאוד. כך, על פי חוקר הטבע והסופר ג'ונתן קינגדון, שלוש גיריות דבש העיזו לחטוף את טרפם מארבעה אריות צעירים ושלושה אריות כמעט בוגרים. מתוך "ירוק נושך"

איך מוצאת גירית הדבש את כוורת הדבורים?  כתבה מרתקת מאת יהודה בלו