שלד

 מקנה לעוף את מראהו הכללי, מעניק הגנה לאיברים חיוניים בגוף ומהווה מקום משען ואחיזה לשרירים, וכך מאפשר את התנועה. השלד אחראי, לפחות בשלבי התפתחותו הראשונים של הגוזל או האפרוח, גם ליצירת תאי הדם האדומים (בלשד - מוח העצמות); בבגרותו של העוף האריטרוציטים נוצרים בטחול ובכבד. השלד מהווה לעתים גם מאגר סידן ליצירת קליפת הביצים.

המעוף הוא הגורם העיקרי שעיצב את מבנה גופו של העוף: מגוף מוארך ומסורבל של זוחל, לגוף קל ומכונס סביב מרכז הכובד, שרוב השרירים מכונסים בסמוך לו. ציר הגוף התקצר במידה רבה ביותר, ובמיוחד הזנב הארוך והכבד. רק הצוואר עשוי להיות ארוך יחסית. שלד של עוף משלב קלות וחוזק ומאפשר לו לעמוד בלחצי האוויר המתפתחים במעוף.

קלותו של שלד העופות מושגת בזכות עצמותיו החלולות, שלתוכן חודרות שלוחות של שקי האוויר. משקלו הקל של השלד מושג גם בזכות הצמצום שחל במספר העצמות בהשוואה לעצמות ההומולוגיות בחולייתנים אחרים, וכן בשל איחוי עצמות עובריות אחדות לעצם אחת תוך כדי התפתחות הגוזל או האפרוח.

הגולגולת:

עוף הנע במהירות של עשרות קמ"ש חייב לקבל תמונת מצב עדכנית על סביבתו. עליו גם לקבל "החלטות" מהירות. בהתאם לכך עיניו ומוחו גדולים יחסית לאלה של הזוחלים. בשעה שהגולגולת של זוחל היא מוצקה וכבדה, עצמות הגולגולת של העוף הן אווריריות ומשקלן מועט. בנוסף לכך, כנאמר לעיל, בלסתות המקור אין שיניים ושרירי הלעיסה קטנים. חיבור מיוחד בין הגולגולת לעמוד השדרה מאפשר לראש תנועה חופשית למדיי. דורסי לילה מסוגלים לסובב את הראש כדי 2700 , ואילו הסבראש כדי 3000 ויותר.

עמוד השדרה:

עמוד השדרה של העוף נחלק לארבעה אזורים: צוואר, חזה, מותניים ועָצֶה המאוחים יחד, וזנב. לעופות שונים יש בעמוד השדרה מספר שונה של חוליות. מספרן נע מ- 39 אצל הדרור ועד 63 אצל הברבור.

השרירים:

השלד הגרמי מספק את נקודות המשען אליהן מחוברים השרירים והגידים. שקע בעצם הוא מקום חיבור של שריר, ואילו רכס בולט על גבי העצם הוא מקום חיבור של גיד. החיבור בין העצמות, השרירים והגידים הוא המאפשר לעוף לנוע ולהגיב לשינויים ולתמורות בסביבה. לולא כן לא יכול היה להיות בשרירים כל שימוש יעיל.

השרירים מהווים 60%-30% ממשקל גופו של העוף, ורובם מפעילים את הכנף והרגל. היחס בין שתי קבוצות אלה של שרירים תואם לאורח החיים ולמידת השימוש שהעוף עושה באיברים שהם מפעילים. רוב השרירים נמצאים בגחון ובחזה. בגב מצויים רק שרירים מעטים. צבעם של השרירים נע בין לבן לאדום. ככול שיש הספקת דם רבה יותר לשריר, מצוי בו ריכוז רב יותר של מיוגלובין - פיגמנט נושא חמצן, הוא אדום יותר. שריר אדום עשוי לפעול זמן רב מבלי להתעייף. שרירי המעוף, המניעים את הכנפיים, נמצאים בחזה, בסמוך למרכז הכובד, ומהווים חלק ניכר ממשקל הגוף. שרירים אלה מעוגנים אל הקרין (הנקרא גם שדרית) - אותה בליטה גדולה המתנשאת מעצם החזה וכן אל עצמות הבריח. שרירי החזה של הקוליברי מהווים 30%-20% ממשקל גופו; אצל יונים וחופמאים הם מהווים כ- 25%, ואילו אצל מינים דואים משקלם רק כ- 10% מהמשקל הכולל. ליען ולקרוביו אין כלל שרירי תעופה.

הגפיים:

לעוף שני זוגות גפיים. זוג הגפיים הקדמיים התגלגל לכנפיים, שאצל רובם של מיני העופות הן משמשות למעוף. זוג הגפיים האחורי - הרגליים, משמש על פי רוב כדי לעמוד ולהתנועע על פני האדמה כמו גם לעמוד על שיחים ועצים, ולעתים לשחות במים.

א. הכנפיים:

הכנפיים של העופות הן הומולוגיות לגפיים הקדמיים של הזוחלים והיונקים, אך עברו שינויים ניכרים כהתאמה למעוף.

במהלך האבולוציה התארכו בהדרגה הגפיים הקדמיים של הזוחלים עד שהגיעו לאורכן הנוכחי בכנפי העופות. התארכות זו הייתה דרושה כדי לספק די מקום לאברות הכנף - תנאי הכרחי למעוף. תנאי נוסף למעוף הוא נקודת מפרוק ומשען. את זאת מספקת חגורת הכתפיים שבאזור החזה. הכנף נעה רק במישור האנכי - למעלה ולמטה, ובתנועתה כמעט שאין רכיבים של תנועה קדימה ואחורה.

אפשר למצוא טיפוסים שונים של כנפיים, כהתאמה לצרכים שונים ולסביבות חיים שונות:

כנף ארוכה ומחודדת, ולרוב שטוחה יחסית. זו הכנף של מינים החיים בנופים פתוחים ללא מכשולים כבז נודד, יונה, קטה, סיס וסנונית, כמו גם של מינים מרחיקי נדוד כחופית או ביצנית. כנף מחודדת יוצרת גרר קטן ועל כן צריכת האנרגיה להפעלתה נמוכה, והיא מאפשרת גם שליטה במהירות מעוף נמוכה (ר' בפרק: מעוף - סעיף: המעוף של העופות).

כנף קצרה, רחבה ומעוגלת. כנף כזו אופיינית לעופות החיים ביערות, בחורשים או בסבכים שעופות צריכים לתמרן ביניהם בזריזות ובמיומנות. כנף כזו יש לדוגמה לגדרון. לעתים מזומנות מתלווה לכנף מטיפוס זה זנב ארוך. שילוב כזה של כנף וזנב יש לתורים, לדררה, לפשוש, לזנבן, לבולבול, לעורבני ולנץ. הזנב הארוך מקנה יתר כושר תמרון וייצוב. גם לתרנגולאים החיים ביער כמו מיני פסיונים שונים, כנף קצרה, רחבה ומעוגלת וזנב ארוך.

כנף ארוכה ורחבה. בכנף מסוג זה גם אברות האמה הן ארוכות. כנף כזו יש למינים המרבים לדאות כגון נשר, עזנייה, חוויאי או עקב.

כנף צרה וארוכה מאוד וקמורה. בכנף מסוג זה יש הרבה אברות אמה, אך הן קצרות מאוד. כנף כזו יש ליסעורים ולאלבטרוסים - עופות הגולשים מעל לגושי האוויר הנוצרים כתוצאה מתנועת גלי הים. כנף כזו פועלת כחטיבה אחת, ללא שימוש במפרק בין האמה ליד.

ב. הרגליים:

שלוש עצמות זוגיות מרכיבות את אגן הירכיים. הן יוצרות מכתש המשמש מקום מפרוק עם העלי של הקולית. רגל העוף נעה רק במישור אחד: קדימה ואחורה, וכמעט שאין אפשרות לסובב אותה. ברגל אפשר להבחין ב- 4 חלקים:

קולית או ירך (femur) - זוהי עצם חזקה הפונה קדימה כך שמפרק הברך נמצא מתחת למרכז הכובד.

השוק.

שרשרגל, הנקרא גם פיסת הרגל (tarso-metatarsus) - פרק זה נוצר מאיחוי עצמות שורש פיסת הרגל והעצמות של כף הרגל. בכך השוני העיקרי בין רגלו של עוף לרגל של זוחל. פיסת הרגל היא לרוב פרק ארוך ולעתים הוא הארוך ביותר בין פרקי הרגל, והיא חלק הרגל הבולט ביותר, על פי רוב, במראה החיצוני של העוף. המושג "אורך הרגל" המופיע לעתים מזומנות בתיאורים של עופות שונים מתייחס לרוב רק לחלק זה.

האצבעות - לעוף לכל היותר 4 אצבעות. בדרך כלל פונות 3 אצבעות קדימה ואילו הבוהן פונה אחורנית.

ניתן להבחין בטיפוסי רגליים שונים, בהתאם למקומות החיות השונים:

לעופות השוכנים בין ענפי עצים רגליים קצרות ועדינות. כל ארבע האצבעות מפותחות היטב. לציפורי שיר וליונים יש גיד האחראי על כיפוף האצבעות, והוא נמשך עד לקצותיהן. כשהעוף נרכן, ורגליו כפופות, הגיד נמתח והאצבעות לופתות את הענף. זוהי לפיתה שאינה כרוכה במאמץ של שרירים ומתבצעת רק בתוקף משקלה של הציפור. כך המצב אצל דרור, פרוש, סיבכי ובולבול. רק כשהעוף מתרומם מרכינתו הוא משתחרר מ"נעילתו" ועשוי להמריא לדרכו.
לעופות מים וקרקע אין סידור כזה.

לעופות קרקע רגליים ארוכות וחזקות. רגליים אלה הן רגלי ריצה. לעופות קרקע אצבעות קצרות. במינים רבים חל ניוון, בדרגות שונות, באצבע האחורית. אצל היען חל ניוון נוסף וברגל שלו שתי אצבעות בלבד.

בעופות מים אפשר למצוא על אצבעות הרגליים קרומים עוריים (קרומי שחייה) בדרגות התפתחות שונות.

 

לדף הבית