החיים בקיבוץ

אבא שלי, פנחס, גדל בקיבוץ עין-צורים. הוא מאוד אוהב את הקיבוץ. גם אני, אמא והאחים שלי מאוד אוהבים לבקר בקיבוץ. יש שם מרחבים, בריכה, רפת, לול, גני משחקים, בית כנסת. כיף חיים. החלטנו לחקור את תולדות ההתיישבות בארץ ישראל שלנו, שחוגגת 60 שנה. היה חשוב לנו ללמוד קצת על ההיסטוריה המעניינת שלנו. 

העלייה הראשונה ("עליית האיכרים") הוא כינוי לגל העלייה הנרחב הראשון בעת החדשה שנבע במידה רבה ממניעים ציוניים. הוא התרחש ברובו במחצית השנייה של המאה ה-19. לפי ההגדרה המקובלת, העלייה הראשונה מתייחסת לעליית יהודים ממזרח אירופה (רומניה, רוסיה), יהודים מתימן ויהודים מארצות אחרות כגון האימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ארצות הבלקן, פרס בוכרה וגאורגיה. בין השנים 1881 ל-1903. אמנם, גם לפני כן, בכל שנות הגלות עלו יהודים לארץ, אולם היו אלו קבוצות קטנות יותר ומניעיהם היו אידיאולוגיים-דתיים. כ-25,000 איש ואישה, עלו לארץ ישראל במסגרת העלייה הראשונה כאשר אצל עולים אלה פעל, מעבר לגורמים האמורים, גם הקשר ההיסטורי והדתי העמוק של עם ישראל לארצו הקדומה, ועל כן הם בחרו דווקא בארץ ישראל כארץ יעד להגירתם, למרות שהמצב הכלכלי בארץ היה קשה ביחס ליעדי הגירה אחרים. בנובמבר 1882 זיהו השלטונות הטורקים שעליית היהודים לארץ ישראל מהווה פוטנציאל של בעיה לאומית וסגרו שערי הארץ לעלייה יהודית (זאת למרות היתר של השולטן להתיישבות יהודים שניתן בפגישתו עם שני נציגים מיהדות רומניה במאי 1882). עקב זאת הצטמצמה העלייה והפכה לעליית בודדים ששילמו שלמונים למען אישור כניסתם. העלייה התחדשה שוב ב-1890. בני העלייה הראשונה הקימו 34 מושבות וחוות, שבהן התפרנסו תוך כדי סבל ותלאות, מעמל כפיהם ומתמיכת הברון רוטשילד מעל חמש אלף נפש והיו התשתית הכלכלית האנושית והפריסה הגיאוגרפית שעליה נבנתה מדינת ישראל.

העלייה השנייה ("עליית הפועלים") מציינת את גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל לאחר העלייה הראשונה. גל הגירה זה החל בשנת 1904 והסתיים בשנת 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, בעטיה פסקה ההגירה. במסגרת העלייה השנייה הגיעו לארץ כ-35 אלף עולים, רובם ממזרח אירופה ומתימן. גרעין אידיאולוגי זה, על אף גודלו הקטן, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל, והוביל אותו לקראת המדינה שבדרך.

המיעוט הפועלי-אידיאולוגי התיישב ברחבי הארץ, ולא רק בערים, וייסד יישובים רבים. הדבר נבע מהקושי של הפועלים להתקבל לעבודה במושבות קיימות וכן מהאידיאולוגיה הציונית-מעשית, אשר חרתה על דיגלה גם את כיבוש הקרקע. למרות מספרם המועט של המהגרים הפועלים, לא הייתה אחדות דעה בנוגע לדרך ואופי ההתיישבות ומכאן ריבוי צורות ההתיישבות של מיעוט פועלי זה.

צורת ההתיישבות העיקרית הייתה ה"קבוצה" וניתן לראות מספר שלבים עד יסודה:

1.     קומונות לשם השגת עבודה במשותף – קומונה יצרנית ("קב' הסתתים").

2.     קופה משותפת, צריכה משותפת – קומונה צרכנית ("קומונת רומני").

3.     הקולקטיב בסג'רה (1907). קומונה יצרנית + צרכנית + הגנתית. חווה של יק"א, פועלי-ציון. קבוצה דומה התיישבה באיילת השחר.

4.     אום ג'וני – חוות כנרת. יוצאי קומונת כנרת שקיבלו אתגר מרופין.

5.     סיוע "המשרד הארצישראלי" (1908) – ארתור רופין. עליית קומונת חדרה (1910, יוסף בוסל).

6.     הקמת הקבוצה "דגניה" – "אם הקבוצות" (1912, מעבר מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת, בו היא ממוקמת עד היום.

תחילה הייתה הקבוצה ורק אחר-כך היה הקיבוץ. הקבוצה הראשונה הוקמה בשנת 1909 בדגניה (כיום דגניה א) וזכתה לכינוי "אם הקבוצות". הקבוצה הייתה קטנה, והאווירה בה הייתה משפחתית ואינטימית. בני הקבוצה ביקשו ליצור חברה המבוססת על עבודה חקלאית, בלי רכוש פרטי ועם שוויון ושיתוף מלא בכל תחומי החיים. עקרון השוויון קבע, שכל אחד תורם לקבוצה כפי יכולתו – אך מקבל מהקבוצה לפי צרכיו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה התעוררה ציפייה לתנופה גדולה בעלייה ובהתיישבות החקלאית. אז הועלה רעיון הקבוצה הגדולה – קבוצה שתתבסס לא על החקלאות בלבד אלא על ענפי ייצור מגווני, ובהם מלאכה ותעשייה, ותוכל לקלוט עולים רבים. בעקבות העלייה השלישית (1919-1923) קמו שתי הקבוצות הגדולות הראשונות – עין חרוד ותל יוסף. כדי להבדיל בין שני סוגי הקבוצות קיבלה הקבוצה הגדולה את השם "קיבוץ".  בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20 היה הקיבוץ לצורת ההתיישבות העיקרית של היהודים בארץ ישראל.

העלייה השלישית היא כינוי לגל העלייה הגדול השלישי לארץ ישראל, בעת החדשה, בעיקר מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים, בין השנים 1919 ל-1923 (מסיום מלחמת העולם הראשונה עד תחילת המשבר הכלכלי בארץ. את תחילת העלייה השלישית מסמלת עגינת האונייה "רוסלאן" בנמל יפו ב-19 בדצמבר 1919, כאשר על סיפונה 650 עולים חדשים ותושבים חוזרים, אף שלמעשה הייתה זו אחת האוניות האחרונות שהגיעו אותה שנה לנמלי ארץ ישראל.
בתקופה זו עלו לארץ כ-35 אלף איש שהגיעו בעיקר מארצות מזרח אירופה. בולט בעלייה זו יסוד צעירים חלוצים שהגיעו לארץ בשנים 1919 עד 1921, ולאחר שנים אלו התמעט מספרם בתוך זרם העולים. חשיבות החלוצים רבה, כשם שקרה בעלייה השנייה. האידיאולוגיה שלהם תרמה רבות לבניין הארץ וכך הטביעו חותמם על הציונות וכן על פיתוח היישוב העברי בארץ ישראל. במקביל להקמת הקבוצה הגדולה, נולד רעיון מושב העובדים כבסיס עיקרי להתיישבות פועלים עצמאית. רעיון זה תפס תאוצה רק בתום מלחמת העולם הראשונה, וכבר אז נכחו פועלים חקלאים בארץ, שציפו לעבור להתיישבות על בסיס חקלאי במושב.

חומה ומגדל הוא כינוי למבצע ההקמה של יישובים חקלאיים יהודים מבוצרים בארץ ישראל, בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 - 1939) ומעט לאחריהם.

מבצע זה בא כתגובה למאורעות, ונועד לקבוע "עובדות בשטח" על מנת להגדיל את גבולות ההתיישבות העברית ולהרחיב את שטח המדינה העתידית. כך עקפו את גזרות הספר הלבן שהגביל את ההתיישבות היהודית. את המבצע יזם ארגון ההגנה על פי המצאתו של שלמה גור (גרזובסקי) ואימצו אותו המוסדות המרכזיים של היישוב העברי: הסוכנות היהודית, קרן היסוד, הקרן הקיימת וההסתדרות. לקחו בו חלק בעיקר קיבוצים ותנועות מכל זרמי ההתיישבות, מן "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר" בשמאל ועד בית"ר בימין. כוחות נוטרים ואנשי ה"הגנה" אבטחו את העלייה על הקרקע.

היישובים הוקמו במהירות (לפעמים אף במהלך לילה אחד) כשחומרי הגלם הוכנו מראש. בליל ההקמה הוקם מגדל וסביבו גדר כבסיס ליישוב עתידי - ומכאן מקור השם. היישובים הוקמו כמעט ללא הפרעות מצד הערבים ובתחילה גם באישורם של הבריטים. לאחר שהבריטים נמנעו החל ממאי 1939 מלתת אישורים, הוקמו היישובים גם ללא הסכמתם. הם נשארו על הקרקע מאחר שעל פי חוקי המנדט, אין להרוס יישובים קיימים. רוב היישובים הוקמו באזורי ספר כדי להשתלט על כמה שיותר שטחים. אזורים שהיו מנותקים זה מזה חוברו, והושגו מטרות מדיניות וביטחוניות שתרמו לאחר מכן לקביעת גבולות המדינה בתוכנית החלוקה.

בראשית 1930 מנתה האוכלוסייה הקיבוצית 4,400 נפש, שהתחלקו בין 24 קבוצות ו-34 קבוצות עבודה. התקופה שבין אמצע שנות ה-30 לבין הקמת המדינה היא תקופת התרחבות גדולה לתנועה הקיבוצית. שיעור אוכלוסייתה בכלל האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל הגיע לשיא (שלעולם לא יישבר) - 7.2%, והיא שימשה כוח מוביל בהתיישבות, בחקלאות, בביטחון ובהיערכות לקראת ההכרעות המדיניות. קיבוצים רבים שימשו בסיסים לפלוגות הפלמ"ח, וחצרותיהם שימשו מסתור ("סליק") לאמצעי לחימה ונשק.

לאחר קום המדינה המשיכה התנועה הקיבוצית להתרחב. היא מנתה 115 קיבוצים, ובהם 82 אלף נפש. באותן שנים נשלם תהליך הגיבוש והעיצוב של עקרונות הקיבוץ ומוסדותיו החברתיים והכלכליים. בין אותם עקרונות: "כל אחד כפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", שוויון ושיתוף מלא בייצור, בחברה, בצריכה ובחינוך, עבודה עצמית, איסור על רכוש פרטי, קידוש העבודה היצרנית. הדמוקרטיה הקיבוצית באה לידי ביטוי באסיפת החברים, היא המוסד העליון של הקיבוץ, בו ניתנת אפשרות ביטוי לכול, ודעת הרוב היא הקובעת. מזכירות הקיבוץ (הנבחרת) היא הזרוע המבצעת, ולצדה פועלות ועדות שונות של חברים (נבחרים), המופקדים - מחוץ לשעות העבודה - על הפעילות החברתית, התרבותית והמשקית.

בשנותיה הראשונות של המדינה הלכו ונחלצו הקיבוצים מתנאי העוני והמצוקה, הואצו התיעוש והמיכון בחקלאות, פריון העבודה עלה (והיה גבוה מן הממוצע בארץ באותן שנים), ועמו גם רמת החיים. נאמנה לעקרונותיה ולשליחותה - הפרחת שממות, הגנה על גבולות הארץ, תגבור המחנה הסוציאליסטי - העלתה התנועה להתיישבות עשרות קבוצות בגליל ובנגב, בעמקים ובשפלה.

כיום קיימת התרחקות מפליגה מעקרונות "הקיבוץ הקלאסי". תנועת הקיבוץ הדתי, על 16 קיבוציה, היא היחידה שמצליחה גם בצוק העתים לשמור על המבנה והערכים הקלאסיים של הקיבוץ, ומשום כך גם אינה נדרשת לשינויים המתחוללים בתנועות האחרות.

בין השינויים:

* מינוי מנכ"לים חיצוניים ומועצות מנהלים במפעלי התעשייה, והפרדתם מהמשק הקיבוצי.

* הקמת מרכזי רווח – השכרת דירות ומבנים, פתיחת בריכת השחייה ומגרש הספורט למנויים, מכירת שירותים ללקוחות מבחוץ ועוד.

* עידוד חברים למצוא פרנסה מחוץ לקיבוץ והכנסת עובדים שכירים לענפי השירות במשק.

* הפרטה – העברת תקציבי צריכה משותפת לתקציבם האישי של החברים והם משלמים עבור השירותים שעד היום ניתנו בחינם.

* שידור האסיפה הכללית ברשת הווידיאו המקומית וקיום הצבעות בקלפי.

* הנהגת שכר דיפרנציאלי – תשלום לחברים תמורת עבודתם ותשלום נוסף לעבודה בשעות הפנאי.

אז נכון, זה לא אותו קיבוץ של פעם, אבל עדיין זה קיבוץ, עדיין זה קיבוץ עם מרחבים, עם בריכה, עם חדר אוכל, עם עגלים שאפשר לתת להם לשתות מבקבוקים, עם גני משחקים מושקעים. לפעמים אנו קוטפים ירקות לפעמים פירות. הרבה כיף ומאוד טעים. אלו דברים שאין לנו בצור-הדסה אלא דברים שהם ייחודיים לקיבוץ. לכן, אני שמח שאני גם יכול לגור בצור הדסה וגם לנסוע לקיבוץ של סבא וסבתא וליהנות מכל הדברים גם יחד.