מיכאל גליק,

כיתה א'2

סבתא שלי –  חוה ברנר-שטרן:

ילדוּת בנהריים

סבתי מצד אימי – חוה ברנר-שטרן – נולדה בארץ ישראל בשנת 1928.

שנות ילדותה עברו עליה ביישוב נהריים בבקעת הירדן. בנהריים שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני הנהרות (הנהריים) נהר הירמוך ונהר הירדן. את מפעל החשמל ואת היישוב נהריים הקים ב-1927 פנחס רוטנברג, שכינויו היה "הזקן מנהריים". היישוב היה בעצם מחנה פועלים לאנשים שבנו את מפעל החשמל לניצול מי הירדן והירמוך, ואביה של סבתי – מאיר ברנר – נבחר להיות בקבוצת הפועלים הזאת, והיה אחד מעמודי התווך שלה.

ביישוב חיו מעט מאוד אנשים, ותנאי החיים בו היו קשים מאוד. מזג האוויר באיזור הִקשה מאוד על המתיישבים: בקיץ שורר בבקעת הירדן חום כבד, וגם החורפים היו קשים מאוד: שני הנהרות – הירדן והירמוך - עלו על גדותיהם מספר פעמים, הציפו את האיזור, וגרמו לנזקים כבדים.

הבתים שבהם גרו המתיישבים היו פשוטים מאוד, ואפילו לא היו להם אמבטיה ושירותים בתוך הבית! מבני המקלחות והשירותים היו משותפים לכל הבתים, והיו במרחק מהבית שבו גרו סבתי ומשפחתה.

סבתא שלי מספרת על התחבורה באותם ימים:

"כלי התחבורה שרוב היישוב השתמש בו הייתה הרכבת.

כאשר היינו צריכים להגיע פעמיים בשנה לתל-אביב, הייתה זו חוויה שנמשכה מהבוקר השכם. השומר היה בא להעיר אותנו, כדי שנספיק להגיע לרכבת שהייתה יוצאת מוקדם מאוד מצמח, ונוסעת לאורך כל יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן ועמק יזרעאל ומגיעה לחיפה.

בתקופה ההיא לא היו מכוניות משא שבהן היו מקררים או אפשרות אחרת לאחסן את החלב שנשלח מכל הקיבוצים לחיפה. לכן היו הרפתנים בקיבוצים חולבים את הפרות מוקדם מאוד, שאז האוויר קריר, והיו שולחים את החלב בכדים גדולים מאוד ששפכו עליהם מים קרים כדי שיגיעו כמה שיותר מהר לחיפה. אך לא תמיד הצליחו: לפעמים בימי שרב החמיץ החלב.

אנשי נהריים, אפילו שלא היו רפתנים, היו צריכים להתאים את עצמם למועדי הנסיעה של הרכבת. וכך גם אנחנו נסענו בהשכמת הבוקר. עם צוהריים היינו מגיעים לחיפה, משם נוסעים ברכבת אחרת, ומגיעים בערב לתל אביב".

גם בית הספר בנהריים היה שונה מאוד מבית הספר שלנו.

סבתא מספרת:

"כשאתם חושבים על כיתה, אתם רואים לנגד עיניכם שלושים ארבעים תלמידים, אך בתקופתי (בתחילת שנות ה – 30) מנה בית הספר כולו

26 תלמידים! כשהייתי בכיתה א' היינו 5 תלמידים בכיתה, וזו הייתה הכיתה הגדולה ביותר בבית הספר!!! שושנה אחותי, שהייתה בכיתה ד', הייתה עם עוד תלמיד, כלומר שני ילדים בכיתה ד'. ובתמונה הזאת צילמו את כיתות א'-ד'":

סבתא חוה יושבת בשורה התחתונה, שנייה משמאל

נפילת נהריים:

אחרי ה-29 בנובמבר 1947, כאשר הוחלט בארגון האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, התחילו כנופיות ערביות להתקיף יישובים עבריים הסמוכים לנהריים. בנהריים עצמה לא פגעו, כי על גבול נהריים היה מחנה של הליגיון הערבי, וחיל הספר שמר על השקט ועל היחסים הטובים בין אנשי נהריים לאנשי עבר הירדן באיזור הזה. אברהם רוטנברג (אחיו של פנחס רוטנברג) השיג מהבריטים כמות גדולה של נשק להגן על מפעל החשמל. בליל סדר פסח, באפריל 1948, פוצץ הליגיון הערבי את גשר הירמוך ואת גשר הרכבת. אז החל פינוי הנשים והילדים מנהריים. אחרי ימים אחדים פתח הליגיון בהתקפה גדולה על קבוצת גשר, ומצבה היה קשה, אבל אנשי נהריים, שהיו להם קשרים עם קצינים מהליגיון, השיגו הפסקת אש קצרה שאפשרה את פינוי הילדים מגשר. ב-14 במאי 1948, יום לפני עזיבת הבריטים את ארץ ישראל, דרש ראש ממשלת עבר הירדן מאברהם רוטנברג שהעובדים בתחנת הכוח ימסרו את נשקם לידי הליגיון, ומספר אנשים מקבוצת העובדים יוכלו להישאר ולהמשיך להפעיל את התחנה. לאחר התייעצויות עם ראשי "ההגנה" הוחלט להסכים לתנאים, אך עוד באותו יום, לאחר שנמסר הנשק, התחילו ערביי עבר הירדן המזרחי לבזוז את הבתים בנהריים. העובדים שנשארו במפעל ללא נשק נלקחו בשבי, והועברו לעבר הירדן המזרחי. איתם יצאו לשבי גם שתי נשים, שהוחזרו מן השבי לאחר מספר שבועות.

זה היה סופו של מפעל החשמל בנהריים. נהריים לא חזרה מעולם לידי מדינת ישראל, והיא שייכת היום לממלכת ירדן.

מפעל החשמל בנהריים