לזכרו של אלוף-משנה אילן רמון- אסטרונאוט החלל הישראלי הראשון בחלל
מקאמה - מאת: איזי מן

החלומות הגדולים, אומרים, מתחילים בדרך כלל בקטן... בחלום אחד
ברצון העיקש להיות שם, אפילו לרגע... ואם לא לגעת, אז להושיט יד
להגיע אל הגבהים השקופים והכחולים שנחים בשלווה מעל ראשינו 
ולחתוך את העננים וקרני השמש בציפור הפלדה - ומתוכה לשמור עלינו 
זה נכון, לשמיים באמת אין גבול והעומק של התכלת מושך לשיכרון החושים 
אבל כמו הארץ למטה, גם למעלה זו חלקת אלוהים וגם בה נאחזים בשורשים 
והנה הוא מגיע ונוגע - ואת חופת האוויר והאור הוא חורש 
הוא שחלם... הוא שאמו היא אוד אחד מוצל מאש... 
הוא - שהיה הצעיר בלהק. שזרע את הנפץ מעל עיראק בגיל 26 
ואחרי ארבעת אלפים שעות באוויר נדמה שלא נותר עוד מה לבקש

אבל ככל שעולים לגובה וככל שמתקרבים אל הקסם של הבריאה 
השמיים מושכים לטפס, והלב שוב ממתין לאות. לספירה לאחור. להמראה 
הנפש רוצה לרחף, והעיניים-להביט גבוה ממעוף הציפור ולרגש אותנו עד דמעות 
כי "מן החלל ישראל נראית כמו שהיא. קטנה מאוד ויפה מאוד" 
ובמקום שבו בכל 90 דקות מתהפכים יום ולילה, והגלובוס משנה פניו בין אור וצל 
אסטרונאוט ישראלי ראשון מדבר אל העולם מהחלל - ומאחוריו דגל ישראל 
וזה גם הפלא של חוסר המשקל והתנועה החופשית מעל כבליה הנוקשים של האומה 
והמבט מלמעלה שאין לו גבולות של שפה ולאום ושל מדינה ואדמה
המראה החודר אל עולם מצולק ושסוע, אבל הוא עולם אחד שמשרה איזו נחמה
זו גם הזווית המיוחדת שלא ניתנה לכל אחד: להביט על עצמנו ועל מה שעלינו
כי משם האטמוספרה נראית דקה כל-כך, ו"אנחנו צריכים לשמור עליה כעל בבת עינינו"
אלפי שנות היסטוריה חולפות שם כהרף עין ופוקחות את העיניים 
להבין כמה הארץ יקרה וכמה הלב תמיד נרעד לנוכח פני ירושלים 
ואולי זה אותו ציור תמים ונורא של העולם בעיניו של ילד שנרצח במחנות ההשמדה 
כי התמונה דומה ושונה, והיופי הצלול והמרחק לא מסתירים את הפחד מהלא-נודע 
אבל אין ספק: כאשר ניגנו לו את "התשמע קולי, רחוקי שלי" 
כולנו ידענו שגם שם בחלל יש לנו נציג ישראלי
ואפילו שהשיר אישי - באותו הרגע כל אחד מאתנו חשב עליו- ושר 
ושם, למעלה, הוא היה כל-כך מאושר

כולנו עצרנו נשימה. עקבנו אחריו בין כן השיגור לחלל ובכל הקפה והקפה 
ראינו אותו מדבר, ובזווית העין עמדה דמעת ההתרגשות... הדמעה השקופה 
הרי הוא היה האיש הראשון שלנו שהגיע לשם. הוא היה לנו כוכב שמפזר את האור 
ועוד רגע אחד, והיה ברור שמיי שחזר מעל שמי אוסיראק - גם מהמסע הזה יחזור 
וכבר ציפינו לראות את הדלת נפתחת... את הנפנוף לשלום... את חיוך המנצחים... 
וכולנו היינו שם, על המסלול, עם נאומי הברכה ועם זרי הפרחים
אבל עכשיו- - ליד פיסת הדגל ועליו מגן דויד חרוך- - עכשיו אנחנו בוכים 
הרי לכולנו היה ברור שאילן כל-כך שורשי לא מהשמיים ולא מהארץ ייגדע 
ואיש לא חשב שנשיר גם את השורה: "כבר קרוב היום של דמעות פרידה" 
אך מי שכבש לנו את המרחקים והמרחבים... 
מי שהביא אותנו כל-כך קרוב אל הזוהר של הכוכבים 
מי שהיה עצם מעצמותינו בחלל,
שם מעל 
נפל 
נפל חלל