"בנובמבר השחור 1995 יצחק רבין נפל,
האויב שצמח בקרבנו הריע בתיעוב וצהל

הוא עדיין מוחא כפיים, מחייך וחושף שיני נחש,
והאקדח ההוא והמחסנית ההיא נטענים מחדש

עד כי נדמה כי העם שלנו משפיל ראש ונחלש

הוא היה לי אח בוגר מאז ימינו בפלמ"ח פלוגה ו',
מאז מטלות נוראות נפלו על כתפיו

כמו להיות בן עשרים ושש ולהציל את ירושלים, הוא וחלליו וחייליו

להיות רמטכ"ל ולהתעלם מעצותיהם של גדולים וחכמים
ולהוליך עם מדוכדך ומשקשק אל ניצחון ששת הימים

לבוז לעסקנות ולראות בה מקצוע דל ערך
ולדעת כי מנהיג איננו רק מפקד אלא בעיקר מורה דרך

ובנובמבר השחור ההוא נדמה היה שהגענו בדרך הזו לסופה
וההולכים בה יחוו רק את רעידת האדמה וגעש הרים והוריקנים וחוף ים וסופה

אבל יצחק רבין הותיר אחריו כיוון והכיוון הפך להולכים מטרה

גם אם קצרה הדרך ושני צידיה ימין ושמאל תהום פעורה
וכל קילומטר סלע ומפולת ולשונות רעות נפערות לעברה

וסיבובים מסוכנים ופקפוקים מייאשים ועין צרה
אבל זאת היא הדרך ואין דרך אחרת והיא הדרך הישרה

ועד היום אין דרך אחרת אשר תוליך ותביא את הבשורה."