אדר  - חודש  דו–פרצופי  / אריה חורשי

                                 מתוך הספר "חגים וימי זיכרון" שכתב המחבר

לבני רומא היה אליל, בעל שני פרצופים וקראו לו 'יאנוס' (מכאן  החודש על שמו 'ינואר').פרצוף אחד היה לו והוא היה מכוון לעבר המלחמה ופרצוף שני היה לו והוא היה מכוון אל שלום.. לעולם לא ידע אף עם השוכן בקרבתו, אם פניו אל המלחמה או לשלום. הייתה לבני רומא אימרה יפה: "אם ברצונך בשלום –הכן למלחמה!"

חודש אדר הוא חודש ,בעל שני פרצופים ולא במקרה קשור בו פורים- חג המסכות. לו היו שואלים אותנו, איזה סמל או איזה מזל להצמיד לאדר, היינו מצמידים לו סמל התיאטרון –שתי מסכות. מסכה אחת צוחקת ("סמיילי") ומסכה אחת בוכה.. זהו חודש, שבו אין אנו יודעים, אם לשמוח ולהשתכר "עד לא ידע" או שעלינו להרכין ראשינו, להתאבל ולבכות.

מה פלא, שילדי כיתה א', הקולטים כל מלה היוצאת מפי המורה הנערצת, באים הביתה ומדווחים בהתלהבות: "אמא, את יודעת, היום תלינו את המן הרשע, כי טרומפדור הגיבור, זה המסכן עם יד אחת נפל והמורה אמרה להביא מחר כסף לקרן הקיימת, שנוכל לשתול הרבה עצים".

מה פלא, שבשנה מעוברת נמצאות מורות זריזות, שכבר באדר א' 'הורגות' את טרומפלדור בגליל, בתל חי, כדי  שתוכלנה באדר ב' בשקט להתפנות לעיקר, לקישוט הכיתה ב"מסכות, רעשנים, שירים וריקודים"

ז' באדר  יום פטירתו של משה רבנו 

הכפילות באופיו של החודש אדר, מתבטאת כבר  בימיו הראשונים והיא קשורה בדמותו של המנהיג הדגול משה רבנו. לפי האגדה בז' באדר נולד משה רבנו ובז' באדר נפטר. עדות רבות נוהגות לשמוח ביום זה, היום בו נולד משה רבנו וכל העולם נתמלא אורה.

לעומת זאת היו עדות רבות, שנהגו להתענות בו, כי הרי הוא יום פטירתו של משה רבנו. .במגילת תענית נמנה ז' באדר בין הימים שארעו בהם צרות לאבותינו וראוי  לתחינות בו. במאה הי"ז נהגו בארצות תוגרמה ואיטליה וצפון אירופה  להתענות בו.

ז' באדר  יומם של אלה שלא הובאו לקבורה

על פי תורה, כשמת משה בארץ מואב "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים ל"ד, ו). לפיכך נקבע  יום ז' באדר, יום פטירתו, על ידי הרבנות, כיום זיכרון המוקדש לזכר כל אלה שנפלו למען המולדת ואיש לא ידע היכן קבורתם. כי מצאו במצולות הים או עקבותיהם אבדו  וגופותיהם לא הובאו לקבורת ישראל.

ביום זה יתמלאו בתי-עלמין במאות אמהות, נשים בשחורים, בני משפחה, שלא ניתן להם אפילו מקום משלהם, שעל ידו יכלו לבכות, כי יקיריהם לא הובאו לקבורה, כי נעלמו בלי כל זכר, כי נעדרו ואיש לא גילה אף שריד, לא פענח  את תעלומתם ועד היום לא ידוע איך והיכן נפלו.

בז' באדר יבואו הורים של  כ"ב נערי הפלמ"ח, שנשלחו בסירה לסוריה לחבל  במחסני הדלק הגדולים שבחוף טריפולי (=בסוריה). הם יצאו ב-18 במאי  1942 (=מלחמת העולם השנייה), כדי לפגוע באספקת הדלק לאווירוני הגרמנים. יחד אתם היה גם  קצין אנגלי. מאז נעלמו  עקבותיהם ומסתורי  היעלמות של הסירה "כ"ג" הפכו לאחת החוליות בשרשרת האסונות, שפקדו את הישוב העברי הלוחם.

בז' באדר יבואו קרובי 14  נערים, שהלכו לחבל בגשרים וב- 16 ביוני 1946, כשטיפלו בהנחת חומרי נפץ ליד גשר אכזיב, אירעה התפוצצות עזה. הגשר רוסק, אך עקבותיהם של 13 החבלנים ומפקדם לא  נודעו עוד.. .

באותו יום יפילו מאחת המשחתות בלב הים הורים, נשים וילדים, זרי פרחים לתוך המצולות, שנטלו ללא זכר את 48  מלחי אח"י (אוניית חיל הים)  "א י ל ת" ו- 69 צוללני "דקר", שאחרי 31 שנות תעלומה אותרה במצולות (30.5.99).

ובאותו היום ישמע בכי בבתי-קברות על היקירים, שהועפו  במכונית תחמושת, שנשרפו והתרסקו  בתוך המשוריינים ובטנקים, שנעלמו  בלי שאיש ידע בחולות סיני או על גדות התעלה או בהרי גולן, ועל אף החיפושים, לא יוכלו להביאם לקבורה באדמת ישראל.

                              ח ו ד ש  ה ג ב ו ר ה

נתמזל מזלו של חודש אדר, שמעשי גבורה רבים נפלו בחלקו:

י"א באדר- יום  תל- חי – שנת 1920. מלחמת העולם הראשונה שנסתיימה באופן רשמי כבר בשנת 1918, אך  במזרח התיכון  הסתיימה רק לפני זמן קצר .בימים אלה קבעו את גבולות ארצנו שתי מדינות – בריטניה וצרפת, שניצחו את טורקיה. שני מדינאים: סייקס (בריטי) ופיקו (צרפתי) חתמו על הסכם, שלפיו תימסר סוריה ולבנון לצרפתים וארץ ישראל לבריטים. .בימים אלה לא היו עדיין משקיפי או"ם עם מפות וחלק של סוריה היה בידי האנגלים. פשוט, גנרל אלנבי כבש "קצת יותר מדי"  שטחים והאנגלים לא היו מוכנים לסגת.

הריב על הגבולות גרם להתלקחות המערכה על תל-חי, מערכה, שנמשכה בהפוגות מ-1 בינואר 1920 עד' 1 במארס 1920 (י"א באדר תר"פ).רצה הגורל, שבצפון הארץ, בגליל, עלתה קבוצה של "שומרים" במקום  הנקרא "טלחה". המתיישבים שגרו בחצר סגורה, המוקפת חומה, שינו את השם ל"תל חי". החצר הקטנה עם בית, בן שתי קומות במרכזה, הפכה בין לילה למרכז הסכסוך. לפתע התברר, שלרבים יש דרישות  לחלקת אדמה קטנה  זו. היהודים שהתיישבו בה בזכות "הצהרת בלפור"  ובזכות אבותיהם, שלהם אלוהים נתן את הארץ, האנגלים שלטו בה בזכות כוחם, צרפתים דרשו אותה על סמך הסכם והערבים, בדווים, שנדדו במשך מאות בשנים ממקום למקום, ניצלו את שינוי המשטר ואף הם טענו: "המקום שייך לנו!".

היהודים המשיכו לעבד את אדמתם, כשהערבים תוקפים אותם שוב ושוב. חברי המשקים שבסביבה החליטו לעזוב באופן זמני את המקום, אך אנשי תל-חי הבינו, שאם יעזבו את המקום לידי הצרפתים, אשר ימסרו אותו לערבים, הם נשארו והתכוננו להתקפה

באותם הימים שהה בארץ צעיר בשם יוסף טרומפלדור. הוא שרת כקצין גבוה בצבא הרוסי ואיבד שם את ידו. הוא בא ארצה, כדי לארגן עלייה ומקום להתיישבות לחברי  "החלוץ", שבקרים (רוסיה).כאשר שמע על המאורעות בתל-חי, נטל אתו חברים אחדים ומיהר לתל-חי. כאן נמסר לו הפיקוד על הנקודה.

בי"א  באדר תר"פ תקפו הערבים. באותו הזמן היה טרומפלדור וכמה מאנשיו   בכפר גלעדי, כדי לסדר אספקה  לאנשי תל-חי. כשנודע לו על ההתקפה, סידר את אנשיו ורץ לנקודה המותקפת. שסביבה  הסתובבו מאות ערבים רגליים ופרשים. כאן נודע לו, כי כמה ערבים נכבדים (במדי צבא!) ניגשו לשער וכרגיל ביקשו  לבדוק "אם אין בתל-חי חיילים צרפתיים" הם הסבירו, שאין להם מאומה נגד היהודים ומלחמה להם עם צרפתים. אנשי תל—חי האמינו להם ופתחו את השער. "הבודקים" עלו למעלה. טרומפלדור שחשד ב"אורחים", שבאו בלוויית קצין גרמני, ציווה על אנשיו לפתוח באש, אחרי שהוא ירה ראשון מאקדחו ואמנם מיד אחרי שעלו ה"בודקים" למעלה, חטפו מאחת החברות את אקדחה ופתחו ביריות בפנים ודרך החלון. טרומפלדור ציווה לפתוח באש ובעצמו רץ אל השער, כדי לסגור אותו, אך היה כבר מאוחר. הערבים תקפו בפנים ובחוץ. תוך זמן רב נהרגו ונפצעו רוב חברי תל-חיץ טרומפלדור נפצע מיד ביד ואחר כך בבטן, פצע אנושי.  בבוא הערב  באו אנשי כפר גלעדי ופינו את אנשי תל-חי והפצועים לכפר גלעדי.

כששאלו בדרך את טרומפלדור, איך הוא מרגיש, אמר: "אין דבר, כדאי למות בעד ארצנו!" אמרה  זאת ששמעו  והעידו על כך הרופא וכל חברי תל-חי שלא נפצעו הפכה במשך הזמן למשפט היסטורי: "אין דבר! טוב למות בעד ארצנו!". בטרם הגיעו לכפר גלעדי נפטר טרומפלדור. יחד עמו נפלו בהגנת תל-חי שר ושניאור שפושניק ובמערכה האחרונה בי"א באדר:  מונטר, טוקר, שרף, שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר.

במותו קבע טרומפלדור צו, שאין לעזוב אף נקודה העברית, ושעליו להילחם על הגנתה "עד טיפת דם האחרונה". תורה זו שנראתה פעם בעיני רבים כחסרת תכלית, הפכה במשך הדורות הבאים לאבן-הפינה של בניין ה"הגנה". עיקרון זה, הוא שהנחה את  מגיני הישובים העבריים, מנע את נטישתם בעת המצור, והביא לנו את הניצחון.

מלחמת הגבורה של אנשי תל-חי הצילה את  "אצבע הגליל" (=איזור צר וארוך בצפון הארץ, החודר לתוך שטח לבנון). הצרפתים ויתרו על השטח לטובת האנגלים, וכאשר קמה מדינת ישראל- נכלל השטח בתוך גבולות מדינת ישראל..

היום משמשת תל-חי אתר לאומי. במקום נמצא בית קברות צבאי ובוו קבורים מגיני תל-חי. על יד קברם מצבת אבן בדמות אריה שואג, מעשה ידיו של הפסל היהודי-רוסי מלניקוב. באבן חקוקים שמות מגיני תל-חי ודבריו האחרונים של יוסף טרומפלדור: טוב למות בעד ארצנו!

י"א באדר – יום ביריה

בשנת 1945 נוסד על ידי חברי הפועל המזרחי קיבוץ ביריה על גבעה: 909 מטרים מעל פני הים, מול הכניסה לצפת  התיישבו במקום, בו באמצע המאה ה –16  השלים  ר' יוסף קארו את ספרו "שולחן ערוך". בפברואר 1946 פרצו למשק חיילים בריטיים בתואנה, כי אנשי קיבוץ תקפו את מחנה הלגיון הערבי שעל הר-כנען. לאחר חיפוש ומציאת חלק מנשק—המגן הבלתי חוקי, אסרו את 32 חברי הקיבוץ ושלחו אותם לכלא עכו. הישוב נעזב. כעבור זמן קצר בי"א באדר, ביום העלייה לתל-חי, הגיעו לביריה אלפי בני נוער ומבוגרים, כשבראשם בחורי פלמ"ח. הם הביאו אתם כלי עבודה, חומרי בניין ושתילים והחלו בבניית הישוב מחדש. כ-50 איש נשארו להחזקתו. רק אחרי שהמוני היהודים עזבו את הנקודה, חזרו הבריטים, אסרו חלק מהמתיישבים החדשים וגררו אותם בכוח, לאחר שהבחורים נאחזו בכל שיח ובכל זיז סלע. הנקודה נהרסה שנית. הידיעה על הכיבוש הבריטי עברה חיש מהר בין הישוב ושוב התאספו המונים, שבאו וחידשו בשלישית את הנקודה ההרוסה.

י"א באדר  יום אילת

חצי שנה אחרי שקמה מדינת ישראל, קיבל הרמטכ"ל יעקב דורי ז"ל מברק:"נא למסור לממשלת ישראל: לכבוד "יום ההגנה" יום י"א באדר! אנחנו נותנים שי למדינת ישראל, את מפרץ אילת  חתימה: פלמ"ח, חטיבת הנגב וחטיבת גולני."

בחורף 1949 כבר נגמרו הקרבות בין צה"ל ובין הצבאות של מדינות ערב, והתחילו שיחות על שביתת הנשק. הירדנים טענו: הנגב הדרומי שייך לנו. הוא צריך להיות חלק מירדן. כנגד טענה זאת החליטו מפקדי הצבא להעמיד את ירדן לפני עובדה מוגמרת. "אם נתפוש את מפרץ אילת, טענו המפקדים," לא תוכל ירדן להגיד שהנגב שייך לה.. עובדה, אנחנו באילת."

כך הוחלט על "מבצע  עובדה", מבצע כיבוש אילת. לשם זאת היה על המבצעים לעבור מאות קילומטרים של מדבר וסלעים באין דרך. הוחלט"  שכוח צבא קטן מ"חטיבת הנגב" יצא לאילת דרך הר-הנגב ועוד כוח קטן  מ"חטיבת גולני" יצא דרך הערבה. עתה החלה תחרות בין שני הכוחות המתקדמים לאט לאט, כשני קילומטרים בשעה, מי יגיע ראשון לאילת? כאשר הגיעו הכוחות לאילת מצאו שטח ישר והכינו שדה תעופה. כדי לסמן לטייסים היכן לנחות, מילאו החיילים קופסאות ריקות חול ובנזין והדליקו אור בשני צירי מסלול-הנחיתה. המטוסים נחתו והביאו חיילים ונשק. החיילים יצאו מיד לכבוש את המשטרה של אום- רשרש (זהו שמה הקודם של אילת), אך איש לא היה בה. הירדנים עזבו את המקום, בטרם באו לשם כוחות צה"ל.

כובשי אילת החליטו להניף דגל על בניין המשטרה, אך התברר, שהם שכחו להביא אותו. מה עשו? מישהו לקח חתיכת בד לבנה וצייר עליה בדיו שני פסים כחולים ומגן דוד והדגל

הונף על אילת עברית (י"א באדר תש"ט).

י"ג באדר – יום ניקנור

היה זה בימי מלחמת המקבים נגד היוונים. אחד המצביאים של מלכי יוון היה ניקנור. "הוא היה מניף ידו כנגד העיר וכנגד בית המקדש בחירוף וגידוף ואמר: מתי יפלו בידי  ואהרוס את המגדל הזה." הוא היה כה בטוח בניצחונו,  עד כי הביא עמו סוחרים על-מנת למכור להם  את שבויי יהודה.. "וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחו את היוונים ,כרתו את ראש ניקנור וקצצו ידיו ורגליו ותלוהו על חומת ירושלים וכתבו: הפה שדיבר בגאווה, הידיים שהיו מונפות נגד יהודה וירושלים ועל בית המקדש, נקמה זאת  תעשה בהם. ואותו היום עשו יום טוב נצחונו של יהודי המקבי הוכרז כ"יום ניקנור", שנהוג בי"ג באדר, הוא היום יום "תענית אסתר".

כאן מן הראוי לציין: אם תהיו פעם על הר הצופים בירושלים ותראו את המערה, בה טמון ניקנור, זכרו, שכאן מדובר על ניקנור לגמרי אחר, יהודי טוב מאלכסנדריה, שתרם שערים לבית המקדש (עליו תקראו: "אגדות יפו").

י"ח באדר  - יום חניתה

בימי המאורעות תרצ"ו- תרצ"ח ( 1938-1936) נכנעו הבריטים לכנופיות הערביות והוציאו "ספר לבן", האוסר על היהודים להתיישב בשטחים מרוחקים. תשובת הישוב העברי- התיישבות. "חומה ומגדל", ישובים שהוקמו במשך לילה אחד, הוקמו חומת עץ כפולה, שלתוכה נשפך חצץ ובמרכזם הוצב מגדל וזרקור, שהאיר את הסביבה העוינת. אחד הישובים מסוג זה הייתה חניתה. כבר בלילה הראשון הותקפה הנקודה על ידי מאות בני כנופיה והקורבן הראשון- יהודה ברנר, קידש את אדמת הישוב הצעיר. ההתקפות חזרו ונישנו, בדרכים הוטמנו מוקשים. בשנה הראשונה מפלו עשרה מאנשי חניתה, אך הנקודה נשארה איתנה בהרי הגליל במערבי-העליון, ליד גבול  הלבנון.

אכן נתמזל מזלו של חודש אדר, שמעשי גבורה רבים נפלו בחלקו.

                     ח ג   פ ו ר י ם

חג פורים נקרא כך על פי הגורל (=פור) שהפיל המן, כדי לקבוע את יום השמדת היהודים, שהיו בתחומי הממלכה הפרסית. הפור נפל על י"ג באדר. קרה נס, הבחירה בוטלה וביום י"ד באדר עשו היהודים במדינות פרס "משתה ושמחה ויום טוב" ויום הגזירה הנוראה "נהפך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב".

"והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו  הארבעה עשר בו, ונוח בחמישה עשר. ועשו אותו יום משתה ושמחה. על-כן היהודים הפרזיים (=יושבי ערי השדה) היושבים בערי הפרזות (= שאינן מוקפות חומה)  עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב, ומשלוח מנות איש לרעהו. ויכתוב מרדכי את הדברים האלה, וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים: לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמישה עשר בו בכל שנה ושנה. בימים אשר  נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים."(אסתר ט' י"ח- כ"ב)

"על כן קראו לימים  האלה פורים על שם הפור..קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים  האלה ככתבם וכזמנם, בכל שנה ושנה. והימים האלה  נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם."(אסתר ט', כ"ו- כ"ח)

" כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם".( מדרש משלי, פרשה ט')

ק ר י א ת  ה מ ג י ל ה

     על התפתחות המאורעות ועל תולדות הנס, מסופר במגילה מיוחדת, הנקראת על שם גיבורת הסיפור –"מגילת אסתר". המגילה כלולה במסגרת התנ"ך, כמו כל ספרי קודש. המצווה העיקרית של חג פורים, שנקבעה על ידי חכמי ישראל, היא קריאת "מגילת אסתר" בלילה וביום. על כולם מוטלת חובה להפסיק את העבודה בליל פורים ובשעות הבוקר של יום הפורים להקשיב בבית הכנסת לקריאת המגילה.

"כל היום כשר לקריאת המגילה" (משנה, מגילה, פרק ב',משנה ה')

" כהנים  בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל בעמדתן – כולם מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. מכאן שסמכו על בית רבי, שמבטלין תלמוד תורה ובאין (=באים) לשמוע

מקרא מגילה" ( גמ' מגילה, דף ג', ימ' א')

"נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס" (שם, דף ד,עמ" א)

"מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה" (ש"ע, אורח חיים, סימן תרפ"ט, סעיף ה')                                                               

בשעת קריאת מגילה, כשהקריין מזכיר את השם "המן", מרעישים כל הילדים ברעשנים, מכים בפטישים ומזיזים את הכיסאות ברעש גדול. אף הגדולים נוהגים לרקוע ברגליהם. מטרת הרעש היא להשכיח, למחוק את שמו של המן, אשר לפי מסורת חכמים, היה מצאצאי אגג מלך עמלק. בכך מקיימים הרועשים את מצוות התורה: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כ"ה,י"ט).

בליל פורים נוהגים לומר פיוט מיוחד, שבנוי בסדר א"ב ומסתיים ב"שושנת יעקב" שלה נתחבר לחן עממי, נפוץ בכל קהילות ישראל:

             ש ו ש נ ת  י ע ק ב

שושנת יעקב צהלה ושמחה                   = כינוי לעם ישראל

בראותם יחד תכלת מרדכי.                       את בגדי תכלת של מרדכי,

                                                                  סימן למשרתו הגבוהה במלכות פרס.

תשועתם הייתה לנצח,

ותקוותם בכל דור ודור.

להודיע שכל קוויך לא  יבושו                   קוויך = המקווים לעזרתך

ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך                ולא יכלמו= לא יתביישו

ארור המן אשר ביקש לאבדי                    שרצה להשמיד אותי

ברוך מרדכי היהודי.

ארורה זרש, אשת מפחידי                        אשת המן, שהפחיד אותי בגזירה שלו

ברוכה  אסתר בעדי,

וגם חרבונה זכור לטוב.                             על שהודיע למלך על העץ שהמן הכיו לתליית מרדכי.                                                                                                                 

                              ת ו כ ן   ה מ ג י ל ה

אחשורוש– לפני שנים רבות מלך בפרס מלך ושמו אחשורוש. ממלכתו השתרעה  מהודו ועד כוש וכללה מאה ועשרים ושבע מדינות. פעם ערך המלך חגיגה גדולה לכל העם וביום השביעי, כטוב ליבו ביין, ציווה להביא את ושתי המלכה, כדי שכולם יראו עד כמה יפה היא. לאחר שוושתי  סירבה להופיע בפני האורחים, כעס עליה המלך והוציא אותה להורג.

היה צורך במלכה חדשה. אחשורוש ציווה להביא מכל ממלכתו את הבחורות היפות ביותר., על מנת לבחור לו את היפה ביותר .בין הבחורות שהובאו לארמון הייתה גם אסתר.

אסתר ומרדכי -  בימים אלה חי בשושן הבירה יהודי ושמו מרדכי בן יאיר."ויהי אומן ((= מגדל ומחנך כאם) את הדסה היא אסתר בת-דודה, כי אין לה אב ואם. והנערה יפת-תואר וטובת מראה, ובמות אביה לקחה מרדכי לו לבת. "כאשר נלקחה אסתר לארמון, לא גילתה לאף אחד, שהיא יהודיה. כך יעץ לה מרדכי לעשות. כאשר ראה  אותה המלך, התאהב בה ושם לה כתר המלכה בראשה. כך הייתה  אסתר למלכה, במקום ושתי.

באחד הימים ישב מרדכי בשער המלך, כיתר שרי המלך והנה הוא שומע, איך שני סריסי המלך מסתודדים ומחליטים להכניס רעל לספלו של המלך, כדי שימות. מרדכי, שהבין את שפתם, הודיע על כך מיד לאסתר והיא הודיעה למלך  ושניהם נתלו על עץ. מרדכי לא קיבל כל פרס, אך מעשהו הטוב נרשם בספר דברי הימים.

ה מ ן–בימים ההם היה לאחשורוש שר גדול ובעל השפעה רבה ושמו המן. כאשר היה עובר ברחוב היו כולם משתחווים לו וכורעים ברך. מלבד מרדכי, שעמד זקוף. כעס המן על מרדכי וכאשר נודע לו שהוא יהודי, החליט להשמיד את כ ל  היהודים, אשר בכל מלכות אחשורוש. כדי להבטיח לעצמו עזרת אלים, הפיל פור, אשר בעזרתו  יראו לו האלים,איזה חודש ואיזה יום בו הוא רצוי ומתאים לפעולה זו. ויפול הגורל על השלושה עשר בחודש אדר.. עתה פנה המן אל המלך והתלונן:

"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך  ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה (=אין זה לפי כבודו) להניחם. אם על המלך טוב, יכתוב לאבדם, ועשרת אלפים ככר-כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך".

המלך, כנראה  שתוי באותו רגע, לא חשב הרבה והסכים  ואישרר את הצעתו של המן בטבעתו. מיד נשלחו רצים לכל מדינות המלך ובשורה בפיהם: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחודש שנים-עשר, הוא חודש אדר, ושללם לבוז."

אסתר ומרדכי–כאשר נודע הדבר למרדכי, לבש בגדי אבל ופנה מיד לאסתר ודרש ממנה ללכת למלך ולבקש ממנו להציל את היהודים. אסתר סירבה וטענה, שאסור לה

ללכת למלך, אם הוא בעצמו לא קרא לה. מי שהולך למלך בלי שיזמין אותו –ימות. כאשר שמע זאת מרדכי, התרגז ואמר לה:

"אל תדמי בנפשך להימלט בית-המלך מכל  היהודים. כי אם החרש החרישי בעת הזאת,  רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת  הגעת למלכות."

ת ע נ י ת   א ס ת ר

"ותאמר אסתר להשיב את מרדכי: לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושה ימים לילה ויום וגם אני ונערותי אצום כך". (אסתר ד',ט"ו-ט"ז)

ה צ ל ח ת ה   של  אסתר

 אסתר לבשה בגדי מלכות והתייצבה לפני המלך. היא נשאה חן בעיניו. הוא הושיט לה את השרביט הזהב אשר בידו ושאל אותה מה מבוקשה. אסתר הזמינה אותו ואת המן למשתה שעשתה לו. המלך הסכים לבוא ואף המן שמח, כי בהזמנתו ראה  סימן, שהמלכה לא תגן על דודה היהודי. על אף ההזמנה חזר המן מרוגז מאוד הביתה. הוא סיפר לאשתו זרש על הכבוד הגדול ורק דבר אחד לא נתן לו לשקוט ולשמוח – זהו מרדכי היהודי..

אשתו מצאה מיד פתרון: הכן בחצר עץ גבוה ובבוקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו ואז תוכל לבוא למשתה שמח!" המן שמע בקולה והכין עץ תלייה למרדכי…

הגורל מתהפך

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזיכרונות  דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך….. וימצא כתוב אשר  הגיד מרדכי על..שני סריסי המלך משומרי הסף אשר ביקשו לשלוח יד במלך אחשורוש."

כאשר נוכח המלך, שמרדכי לא קיבל כל גמול תמורת הצלת חייו, מיהר מיד לתקן את העוול. אותו רגע הופיע המן בחצר המלך לבקש ממנו רשות לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו.

כאשר הופיע המן שאל המלך: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרתו".

המן, אשר היה בטוח שהמלך מתכוון לו הפריז בדרישתו: "יביאו לבוש מלכות, אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך. .והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו, והרכיבוהו על סוס ברחוב העיר וקראו לפניו: "ככה יעשה לאיש, אשר המלך חפץ ביקרו".

אמר המלך להמן:" מהר קח את הלבוש  ואת הסוס כאשר דיברת ועשה-כן למרדכי היהודי, היושב בשער המלך"?

באין ברירה עשה המן כדברי המלך, הרכיב את מרדכי ברחוב העיר ויקרא לפניו:"ככה

 יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו."

סופו של המן

בשעת המשתה פנתה אסתר אל המלך וביקשה ממנו להציל אותה ואת עמה ממות. וכאשר שאל המלך הנדהם: מיהו האיש, שהייתה לו עזות כדי להרוג אותך  ואת עמך? אמרה אסתר: המן הרע הזה!

המלך ציווה לתלות את המן על עץ, שהכין למרדכי. הוא גם ציווה לבטל את הפקודה להרוג את כל היהודים.

"והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר. ובכלל מדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע – שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אסתר ח, ט"ו –י"ז)          

הצלחתה של מגילת אסתר

מגילת אסתר חביבה על עם ישראל והיא משמשת ביטוי נאמן לעצם קיומו של העם, שרוב רובו לא נמצא במדינת ישראל, אלא בגלות. בימים, בהם לא הייתה לנו מדינה משלנו, שאבו היהודים הפזורים במאה מדינות עידוד מהמגילה, שסיפרה להם על היהודים –כמוהם, המגיעים בארצות זרות למשרות רמות (= שרים, ראשי ממשלה, יועצי המלך, מנהיגי העם), אך לעולם אינם מוגנים  מפני השנאה הממלאת את ליבם של ה"גוים", ילידי הארץ, פשוטי-עם ואף בעלי משרות, המקנאים ביהודים המצליחים, גאים ולא משתחווים להם. וכך כמעט בכל דור קם לישראל "המן" (חומייני) אחד ותמיד, תמיד, כמעט ברגע האחרון, קורה נס , הגורל משתנה, הגזירה מבוטלת, המן נופל, הרשע אובד ועם ישראל, החלש והמפורר בכל העולם והנתון תמיד לסכנות חמורות – חי וקיים.

זהו תוכנה של "מגילת   אסתר" וזהו מקור של חג פורים, המבטא ניצחון בכל דור ודור על המן, הנקרא בכל דור בשם אחר.

                         מצוות ומנהגים בפורים

על פי הכתוב במגילת אסתר ט',כ"ב  מקיימים בפורים שלוש מצוות:

א)     משתה ושמחה–מצווה לשתות יין בפורים. מכיוון שהודות למשתה יין, שערכה אסתר המלכה, נפל המן הרשע. לזכר ימים אלה מקיימים גם סעודה, הנמשכת משעות צוהריים ועד לשעות ערב .בסעודה אוכלים מאכלי חג ושרים שירים, שנתחברו לפורים ("שושנת יעקב").

"אמר רבא: חייב אדם להשתכר בפורים, עד דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי".

                            (גמ',מגילה, דף ז', עמוד ב', ש"ע או"ח, סימן תרצ"ה, סעיף

ב)   משלוח מנות-כל אדם חייב לשלוח לחברו בפורים מנות, המגדילות את אווירת השמחה (עוגה, יין). מצווה זאת מקיימים בעזרת ילדים המחופשים, אשר הולכים לבתי קרובים וידידים.

ג)    מתנות לאביונים

                     מאכלי פורים

"אוזני המן"– אלה הם תופינים-כיסנים אפויים, הממולאים על פי רוב זרעוני פרג, בתבנית משולש. כיסנים אלה רגילים היו לאכול במדינות מזרח אירופה, אשכנז ואיטליה ועם עלייתם ארצה  הפכו למאכל פורים של כל העדות בישראל.

על תוכן הכיסנים מעיר שמם ביידיש, שהוא משחק מילים משובש. שמם היה "מון טאשן", שפירושם "כיסי פרג", אך במשל הזמן הפכו "מון טאשן" ל"הומן (=המן)  טאשן, ופירושם היו "כיסני המן". בארץ הפכו הכיסנים ל"אוזני המן" הלאומיים וההיסטוריים.

כרפליך (*קרעפלאך*) –בשר טחון מכוסה בצק  בדמות משולש. "המומחים ללשון" מצאו מיד פירוש השם, שהוא  מורכב מראשי תיבות: אין אוכלים כרפליך (כ – ר – פ), אלא בימים שיש בהם  הכאה וחביטה: ערב יום כיפור –כ/פרות, הושענה ר/בה –חביטת הושענות, פ/ורים –הכאת המן.

חלת פורים–לסעודה של פורים מכינים חלה גדולה מאוד, מעוטרת צימוקים.

תרנגולי  הודו–אכילת תרנגול הודו בפורים, הוא זכר לאחשורוש, שמלך מהודו ועד כוש. תרנגול הודו, שנחשב אצל עמי אירופה לסמל הטיפשות הזכיר גם את אחשורוש, המלך הטיפש.

פולים, קטניות וזרעונים– במקומות רבים נהגו להרבות באכילת  פולים או זרעונים בליל פורים, זכר לאסתר החסודה, אשר לא טעמה כל מאכל לא כשר בחצר המלך והסתפקה בזרעונים או בקטניות.

                      שריפת   המן

גרמניה –באחת הערים היו מדליקים בבית הכנסת שני נרות. נר אחד נקרא "המן" והשני "זרש" (אשתו של המן). הנרות היו נשרפים עד הסוף ומסמלים את שריפת שונאי ישראל.

פרס–הילדים היו מכינים בובה גדולה בצורת המן. בבגדיו היו מכניסים אבק שריפה. באמצע החצר היו תוקעים מקל גבוה ועליו תולים את המן. אחר-כך היו שופכים על הבובה שמן ומדליקים אותה.

תוניס–הילדים מכינים בעזרת הרבי "המן" גדול. עם קריאת המגילה היו תולים אותו. למחרת היום מורידים מן העץ ועורכים לו "לוויה פומבית" תוך יללות וקולות נפץ. אחר כך משליכים אותו לתוך חפירה ובה מדורה בוערת.

בוכארה- על יד בית-הכנסת עושים המן גדול משלג. לבובה צורה מצחיקה. אחרי סעודת פורים שמים סביב להמן עצים, סמרטוטים וניירות. אז מדליקים אש גדולה ומסתכלים, איך המן נמס  בחום ולא נשאר ממנו סימן.

תימן–במקומות אחדים היו ילדי ה"חדר" מכינים להם לקראת פורים צלבי עץ, עוטפים אותם ומכריזים בקולי-קולות: "המן הרשע!" מכאן המימרה המקובלת בפי יהודי תימן: "אדר –מצאליב המן" (באדר-מכינים-צלבי המן).

במקומות אחדים היו הילדים מתקינים עגלה וסוס מעץ ועליו דחליל בדמות המן. בהגיע ליל פורים גוררים את העגלה בסמטאות ומכריזים בקולי-קולות: "המן!" ושרים עליו שירי לעג:

     קד ד'א המן  ג'א             אנא היא באה ?

     פוק פרס ארג'א              הנה כבר המן בא,

   וקרח ואפתגא                 רוכב על סוס חיגר

   יא ויל אומות                   התפקע והתפוצץ

   וין תג'א?                         אבוי לאמו,

לאחר מכן היו תולים את "המן" בחצר בית-הכנסת על עץ גבוה, מכים אותו, מיידים בו אבנים, עד שהבובה מתנפצת לרסיסים. יש שבמוצאי פורים היו יוצקים על "המן" נפט ומציתים אותו. ולא עוזבים אותו, עד שהפך לעפר ואפר.

                       "רב  של  פורים"

בימי הביניים הקודרים באירופה ועוד במאה השש עשרה מוצאים אנו בין בחורי ישיבה משחק הנקרא "רב של פורים" .בערב החג, כשפגה כל הרצינות והכל מותר, היו בוחרים ראש ישיבה חדש, ליום אחד, הוא פורים. לאחר שהכתירו אותו בפומבי לרב, לראש הישיבה, קוראים לפניו את כתב הרבנות, כתוב בסגנון  היתולי .אז היה עולה   “הרב" על הדוכן ונושא דרשה מצחיקה ובדרך כלל עוקצנית, על חשבון ראש הישיבה האמיתי, פרנסי העיר וכו".

                משחקי  פורים

העלילה הנפלאה על נערה יהודיה, יתומה, שזכתה להיות מלכה בממלכה גדולה והצליחה להציל את העם היהודי מגזירת השמדה, המן האגגי צורר היהודים הקלאסי, שנתלו על עץ עם עשרת בניו, מרדכי היהודי הגאה –הייתה חומר נהדר לכותבי מחזות שונים, שיצאו מתוך הישיבות. מחזות  מסוימים הפכו במשך הזמן למסורתיים והתפרסמו בעיירות הגולה כ"פורים שפיל" (=משחק פורים).

הם ידועים כבר בימי הביניים, אך הם התפרסמו רק מראשית המאה ה-17. משחקים אלה שהוצגו בדרך כלל בתוך בתי עשירים או על הבמה ברחוב והידועים כ"פורים שפיל" או "אחשורוש שפיל" היו גרעין למחזה היהודי המקורי, כגון של גולדפדן ואחרים.

מה פלא שבתום החג השמח, שלקראתו התכוננו ילדי ישראל זמן כה רב, היו שרים בעצב:

             "אני פורים, אני פורים

              שמח ומבדח,

              הלא רק פעם בשנה

              אבוא להתארח.

              רבי פורים, רבי פורים

              אמור נא לי מדוע

              מדוע לא יחול פורים

              פעמיים בשבוע?"

                                     (לחן: נחום נרדי,  מילים: לוין קיפניס)

ת ח פ ו ש ו ת

פורים הוא חגם הגדול של הילדים. באותו יום הופכים הילדים הקטנים לגדולים ומגשימים את חלום חייהם. ברצונם הופכים הם למלכים או נסיכים, כפי שכל ילדה קטנה הופכת ל"מלכת אסתר" בשמלה צחורה וכתר נוצץ על ראשה. בנים, שבחיי יום יום אינם גיבורים ואינם מתבלטים כששים לקטטות והופעת 'גבריות' ביום זה הופכים ל"קאובוים" האמיצים או אף לשודדים, רעולי פנים  ומאיימים על כל עובר ושב באקדחיהם הנוצצים. על אף איסורים החמורים של המשטרה ,משיג כל ילד קופסת 'קפצונים' ומרעיש את האוויר ליד אוזני העוברים ושבים. בנים הופכים באותו הים לבנות ואילו הבנות לבנים ומציירות  מתחת לאפן שפם שחור. הכל מותר. אף הרבנים המחמירים, אינם מתנגדים "מאחר שאין מכוונים אלא לשמוח בעלמא."

לא רק ילדים מתחפשים. בזמן אחרון הלכו אף המבוגרים בעקבותיהם ורבים נשפים, בהם מופיעים מבוגרים בתחפושות יקרות.

תל אביב, "העיר העברית הראשונה", היא העיר הראשונה שהכניסה בפורים תהלוכת מסכות ברחובות העיר. תהלוכה זו, שהיא חלק של חגיגות פורים ציבוריות,,, קרויה "עדלוידע". השם נוצר משלוש המילים "עד לא ידע" (= להבדיל בין "ארור המן" ו"ברוך מרדכי").בשנות תל אביב הראשונות היה ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף, הרכוב על סוסו הלבן, פותח את  החגיגה. ציירים הטובים ביותר היו תורמים לתפאורה, לבובות מצחיקות. הצייר  והרקדן ברוך אגדתי, היה באותו היום מלמד את כל הקהל ריקוד חדש, שהמציא בשביל החג. בסוף היו בוחרים ב"מלכת אסתר", מעין "מלכת היופי".