תושביה של ארץ ישראל בתקופת המקרא התפרנסו ברובם מעבודת האדמה לסוגיה – גידול תבואות ומטעים, גידול בהמות, עופות ודבורים, ותעשיות חקלאיות.

"לוח גזר" מתאר את העונות החקלאיות, המתחילות בסתו: אסיף, זרע, עצד פשת, קציר שעורים, קציר וכיל, זמיר, קיץ, לקיש.

החקלאות בארץ-ישראל היתה מבוססת בעיקרה על גידולי-בעל (המושקים על-ידי גשם וטל): גידולי החורף – חיטה ושעורה, ועצי הפרי הנותנים פריים בקיץ – גפן, תאנה, רימון, זית ודבש (תמר), וכן שקדים, אגוזים, בוטנים ושיקמים.

ומיעוטה היה חקלאות-שלחין – השקייה בתעלות, בשילוח מים באופן מווסת, בעיקר בגנות ששיטחן מצומצם – ירקות, קישואים, אבטיחים, חציר, בצל ושום.

בגלל התלות בחסדי-שמים מרבה המקרא לדבר על בצורת, ועל נזקי טבע אחרים כגון ברד וארבה, ומחלות, כגון שדפון, ירקון ועוד.

מרבית הפעולות של האיכר הן בין האביב, כשמבשילה התבואה ומתחיל קציר השעורים. ועד גמר עבודות הגורן והקטיף בסתיו: קציר התבואות, דייש, בציר, קטיף פירות, דריכת ענבים, עצירת שמן מהזיתים, ייבוש פירות, ואחסנת כל היבול.

חג האסיף, סוכות, הוא החג שסימל והביע את השמחה על היבול שנאסף מן השדה אל הבית. עתה מתחילה העונה החקלאית הבאה – עיבוד הקרקע לקראת החורף והזריעה הבאה.

בין עבודת האדמה לבין הפולחן ישנה זיקה ברורה: זמניהם וטיקסיהם של שלושת הרגלים קשורים לעבודת האדמה:                    

פסח – ראשית קציר שעורים, וטקס הבאת העומר;

שבועות – קציר החיטים, ביכורי הפירות, וטקס הבאת הביכורים;

סוכות – בתקופת גמר האסיף של תבואות השנה, וטקס נטילת ארבעת המינים והישיבה בסוכות.