סביון אביבי- אגדה מתוך הספר פרחי אגדה – עמוס בר

כאשר נוצרו הפרחים, לא שפר גורלו של הסביון. אומנם הוא פרח בצהוב באביב- אבל פרחיו של הסביון היו זעירים.

 כל פרח היה צינורית יחידה ודקיקה, והפרחים הצינוריים הזעירים היו מפוזרים בודדים על כל ענפי הסביון.

 היו החרקים נמשכים אל הסביון, אך לא הצליחו לנחות ולעמוד על הפרחים; כה זעירים הם היו!

כל שאר הפרחים נהנו מביקורי החרקים, שהעבירו אבקה מפרח לפרח.

כל הפרחים הופרו והתחילו להבשיל זרעים. ורק הסביון נותר פורח בלי ביקורי חרקים, בלי הפריה ובלי יכולת להכין זרעים.

צחקו עליו כל הצמחים:" איזה פרח הוא זה, שאינו מסוגל לארח חרקים... חה חה חי!"

נעצב הסביון, גבעוליו שחו, עליו נסדקו ונגזרו וקול בכיו עלה למרומים.

נזעק המלאך אשר על הפרחים, ירד אל הסביון ושאל אותו ברוך:

" מה מצחיק לך? מה מכאיב לך, שקול בכיך הגיע למרומים ומזעזע את השמיים?"

"הפרחים שלי...בגללם.." התייפח הסביון והסביר, אך קולו נחנק בבכי שהלך והתגבר.

"מה רע בפרחיך- צבעם הצהוב זוהר למרחוק, רבים הם עד אין ספור, ולבטח מבקרים אותם המוני חרקים!"

לא הבין מלאך הפרחים את טענותיו של הסביון.

"שאל את הדבורים, הפרפרים ושאר החרקים," אמר הסביון והתחיל להירגע, כי הבין שיש מי שמתעניין במצבו ומנסה לעזור לו.

עוד הסביון מדבר, ודבורה וידידה הפרפר הגיעו בזמזום ורפרוף.

 ראו את המון פרחי הסביון, ניסו שוב לנחות ולעמוד, כל חרק על פרח, ולא הצליחו. כה קטנים היו הפרחים.

"הנה ראית?" שאל הסביון את המלאך, "פרחי אמנם מושכים את החרקים, אך הם כל כך קטנים עד שאינם מסוגלים לארח אותם

 ושוב החל הסביון להתייפח. והצמחים השכנים חזרו ללעוג לו וללגלג עליו.

"למרות רצוני לא אוכל לעזור לך..." נאנח המלאך, "כי בורא הצמחים החליט שמספר הפרחים, צורתם וגודלם יהיו קבועים לכל צמח וצמח,

 ואסור לי לשנות את המצב... לא אוכל להגדיל את פרחיך: הם חייבים להישאר בגדלם ובצורתם הצינורית..."

שמעה הדבורה את הדברים, ובחכמת הדבורים הציעה:" יש לי רעיון"! זמזמה, תוך שהיא מחליקה ונופלת מפרח הסביון הזעיר,

 " אולי תנסה לחבר את הפרחים לצרורות המורכבים מפרחים זעירים רבים?"

 סימה הדבורה דבריה ועפה עם ידידה הפרפר לפרח אדום וגדול.

 " הצעה לא כ"כ מוצלחת..." התאונן הסביון, אך המלאך שלו דווקא התלהב: " יש משהו בהצעת הדבורה.

 חכמה היא ובעלת ניסיון במגע עם פרחים... הנה, אנסה לבצע את הצעתה..." והמלאך נגע וליטף באצבעו את הפרח הזעיר,

ועוד פרח ועוד אחד... ונגיעה ועוד נגיעה, וכל פרח שחש את הליטוף, התקרב וניצמד לפרח הקרוב אליו.

לא חלף זמן רב, והסביון היה לצמח הנושא פרחים רבים גדולים, וכל פרח מורכב מצינוריים קטנטנים.

 ראתה זאת הדבורה והגיע עם הפרפר, ידידה, אל הסביון. נחתו על הפרחים, מצצו צוף צהבהב, זללו אבקה צהובה וגם התלכלכו מהאבקה.

 עתה עפו לסביונים אחרים וחזרו שוב לסביון- העבירו אבקה מפרח סביון מורכב אחד לפרח סביון אחר.

ופרחי הסביון החלו להכין זרעים ככל הפרחים.

אבל הסביון זכר את רע לבם של הצמחים, שלעגו לו כשהיה במצוקה.

 מיד שלף לשונות צהובים מפרחיו, והושיט אותם בלגלוג אל מול הצמחים- " הנה, על מה תצחקו עתה?

 הרי גם לי פרחים גדולים!" והמלאך, שראה מרומים את מעשיו של הסביון, קרא:

" בשל הגאוותנות שלך יישארו הלשונות שלך מושטים ושלופים לעולמים!" וכך עד היום,

כל  פרח סביון מורכב מפרחים צינוריים רבים וזעירים, ולשונות צהובות עוטרות את הפרח סביב סביב.