החורף עודנו בעיצומו, רוחות שבט שובטות בשבטן הקר,

גזעים וענפים בשלכת והשקד כבר באביבו. ענפיו הקרחים

מתמלאים בפקעים הטובים, תופחים והולכים... עד שבבוקר

חורף צלול אתה עולה בגלבוע... והשקד לבן.

כבמטה ניסים כמלאך נעלם הנוגע בכל פקע ופקע ואומר

לו – פתח. כמאמר שיר הילדים מימי רחוקים:

"צאו לכרם כל עץ שקד שם רן

ראו נא בין לילה כולו הפך לבן"

(מתוך אץ ידין, באמצע תמוז)